מאת: אורי שטרית
מעל 25 שנה אני עוסק בחקירות ובמודיעין. לא זכור לי שהוזמנה אצלי חקירה כה ביזארית, כמו שקרה לי לפני כחצי שנה. למשרד החקירות שלנו הגיעה פנייה דרך אתר האינטרנט. הפונה, איש מכובד ומשכיל מצפון הארץ ובפיו הסיפור הבא:
"אחותי נהרגה בתאונת דרכים לפני 25 שנה. גרנו אז בקיבוץ בדרום. עזבנו את הקיבוץ לאחר מות האחות ועברנו להתגורר בעיר. נהגנו לפקוד את קברה אחת לכמה שנים. בחודש ינואר השנה עליתי לקבר. המצבה הייתה סדוקה. לפי מה שזכור לי מביקורים קודמים הקבר והמצבה לא היו במקומם הרגיל. יש לי הרגשה שמישהו הוציא את אחותי מקברה והעביר אותה למקום אחר".
שאלתי, "מדוע? איזו סיבה ומניע יש למעשה שכזה". השיב לי הפונה: "אם מישהו אכן הזיז את הקבר, זה רק מתוך כוונה לקבור בן משפחה שנפטר לאחרונה, ליד קברו של בן אחר שנפטר לפני שנים, בסמוך למועד פטירתה של אחותי ". המשכתי להקשות ולא בציניות "אתה באמת מאמין שמישהו מסוגל לעשות כדבר הזה"... "אני לא יודע. המשפחה בלחץ ולכן החלטנו לפנות אל חוקר פרטי, שימצא את התשובה".
התאוששתי די מהר מעצם תוכנה של הבקשה. התחלתי ללמוד במרץ את הסוגיה שהונחה לפתחי, כאילו מדובר בחקירה רגילה ושגרתית כמוה אנו חוקרים מדי יום. במוחי רצו מספר כיווני חקירה. התחלתי לגבש את סיפור הכיסוי ההולם ביותר, שיש בו לשרת אותי נאמנה, בדרכי לפיצוח הפרשה המעט מוזרה, אך המסקרנת והמאתגרת במיוחד.
קבלתי השראה לסיפור הכיסוי, מספרה של מיכל שלו "מאה חורפים". הסופרת ערכה מחקר מקיף ומעמיק אודות תולדות משפחתה, במאה השנים האחרונות. החלטתי, שאני הולך על אותו כיוון.
חזרתי אל הפונה. סיפרתי לו על כיוון החקירה שהתבשל אצלי. אספתי ממנו כל פרט אפשרי אודות משפחתו. בנינו יחד אילן יוחסין. החלטנו בעצה אחת, שאני מתכוון לכתוב ספר אודות "המשפחה החדשה שלי". אני הסופר כביכול, נשוי לאחת מבנות דודתו של הפונה, שהיגרה לאוסטרליה לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחרונה, שבנו לישראל, ובמסגרת מסע לגילוי שורשי משפחתי, אני יוצא לתור את הארץ ולכתוב על מי שהלך מאיתנו ועל מי שנותר לספר את הסיפור.
התקשרתי לקיבוץ הדרומי. שוחחתי עם האחראית על הארכיון. הסברתי את מטרת ביקורי וקבענו להיפגש שבוע לאחר מכן. השבוע חלף. הגעתי בשעות הבוקר לארכיון. בקשתי לברר פרטים אודות המנוחה. נמסר לי, שהארכיון נשרף לפני שנים. לא נותר זכר מההיסטוריה שאני מחפש.
עברתי לבית הקברות של הקיבוץ. נפגשתי עם האחראי. חזרתי על אותו סיפור כיסוי. האחראי התלהב מהסיפור ושיתף פעולה. הגענו לקבר של המנוחה. צילמתי אותו בגלוי ואת שורת המצבות הסמוכות. חקרתי אודות ההיסטוריה המשפחתית של כל אחד מהקבורים מתחת למצבות. האחראי החל לגלות קוצר רוח. "מה אתה בדיוק מחפש. אפשר לדעת?". הסברתי לו, שלמשפחתי יש יסוד להאמין, שהקבר של האחות המנוחה הוזז ממקומו, לטובת קבורתו של בן משפחה של הנפטר הקבור בשורה אחת ליד המנוחה.
האחראי, נעלב והתעצבן. לייחס לקולקטיב הקיבוצי שאליו הוא שייך, הזזת קבר מבלי לידע את משפחת הנפטר, זה יותר מדי בשבילו. לא ויתרתי. התעקשתי. דרשתי לראות רישומים של בית הקברות. האחראי הוביל אותי למשרדו ושלף תיק ניילון ובו שרטוטים של בית הקברות. הרישומים הוכנו לפני 10 שנים.
מעיון בתיק בית הקברות למדתי, שיש רישומים ותרשימים מדויקים של כל חלקה. כל קבר קיבל מספור ושם של הנפטר. צילמתי את העמודים הרלבנטיים לענייני. חזרתי למשרדי. תמללתי את הקלטות השיחות שניהלתי. בדקתי את הרישומים מתיק בית הקברות. וכפי שחשבתי מלכתחילה, לא היו דברים מעולם. הקבר של המנוחה לא זז ממקומו.
הכנתי דוח סיכום חקירות מפורט. המלצתי בעדינות וברגישות לפונה, לרדת מהסיפור. הדגשתי בפניו, שאין ידיים ורגליים לחשד שלהם. הצעתי לו ברמה האנושית, "תנו למנוחה לנוח בשלום על משכבה ובא לציון גואל". הפונה הודה לי עבור החקירות, הממצאים והשקט חזר לשכון בקרב משפחתו.
מאמרים אחרונים 