פרשת אירנגייט

מאת : אורי שטרית

בשנת 1991 ניהלתי עם חברי, מיכאל מובשוביץ, חקירות מורכבות, מהרגישות ביותר שנחקרו ביחידה הארצית לחקירות הונאה. זו הייתה הפרשה שזכתה לכינוי הלא מחמיא "אירנגייט" על משקל פרשת "ווטרגייט", שבגינה הודח הנשיא ניקסון מתפקידו בשנת 1974.

אני משתומם כל פעם מחדש איך שגלגל מסתובב לו. המלחמה בצפון אל מול החיזבאללה, החזירה אותי לאותה חקירה מלפני 15 שנה, אודותיה אני מבקש לשתף אתכם הקוראים הגולשים באתר. כמה שזה ישמע מוזר, השחקנים המרכזיים של אז, הם אותם שחקנים של היום. ההקשר שונה לגמרי.

לפני כ- 25 שנה, איראן של האייתולות, הייתה שקועה במלחמה עקובה מדם עם שכנתה העיראקית. הממשל האיראני נזקק נואשות לנשק מערבי כדי להשיב מלחמה נגד התוקפן העיראקי. ארה"ב הטילה אמברגו נשק על איראן, לאחר מהפיכת חומייני בשנת 1979.

המהפכנים האיראניים, השתלטו על השגרירות האמריקאית, חבלו בה עד היסוד ולקחו כבני ערובה את עובדי השגרירות, שלא הצליחו או הספיקו לברוח מהמדינה. מבצע מורכב של האמריקאים, לשחרור בני הערובה החטופים, נכשל כשלון חרוץ ומהדהד.

החיזבאללה  החל את צעדיו הראשונים בלבנון. את המבחן המשמעותי הראשון שלו, כזרוע הצבאית של איראן עבר בהצלחה יתרה. הארגון הצליח לחטוף דיפלומטים אמריקאיים משגרירות ארה"ב בלבנון. העולם היה כמרקחה. האמריקאים שברו אז את הראש, איך לשחרר את החטופים שלהם. ישראל נמצאת היום באותה דילמה לגבי החטופים שלה.

כאשר ממשלות, לא מצליחות לפתור בכוחות עצמן משברים דיפלומטיים וצבאיים, נכנסים לתמונה אנשי עסקים, אנשי ממשל לשעבר ובעלי אינטרסים מסוגים שונים, שמחפשים פתרונות יצירתיים, שרק מוחם הקודח יכול לרקוח. אחד כזה היה איש העסקים הידוע, יעקב נמרודי. 

נמרודי החל את דרכו בשירות הידיעות של ההגנה. לאחר מכן הצטרף ליחידת המסתערבים של הפלמ"ח ובהמשך שירת כקצין מודיעין באמ"ן. בשנת 1955 יצא בשליחות "המוסד" לאיראן. בשנים 1960-1970 כיהן כנספח צה"ל באיראן וראש משלחת משרד הביטחון. לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1970, המשיך להפעיל את קשריו ומהלכיו באיראן כאיש עסקים פרטי בתחום הייצוא הביטחוני והכלכלי, עד לנפילת השאח הפרסי, בעקבות המהפכה של 1979. את הכסף הגדול עשה בעסקים עם האיראנים. את תוצאות הצלחתו העסקית כולנו מכירים עד היום.

עם רקע שכזה, זה אך טבעי, שגורמים איראניים, שנמנו אז על האגף המתון של ההנהגה האיראנית יפנו בשנת 1985 אל נמרודי. אותם גורמים רצו מאוד בשיפור היחסים בין איראן לארה"ב, שלא נענתה לחיזורים. האיראנים לא ויתרו. אספקת נשק למלחמה נגד עיראק הייתה משימת חייהם. הם ידעו, שהגשר לממשל האמריקאי עובר דרך ישראל.

נמרודי הודיע על המגעים הנרקמים לראש הממשלה דאז שמעון פרס, לשר החוץ יצחק שמיר ולשר הביטחון יצחק רבין ז"ל. האור הירוק ניתן להמשך המגעים. נמרודי צירף אליו את אל שווימר, ממקימי התעשייה האווירית ומקורב לשמעון פרס, ואת דוד קמחי, לשעבר, המשנה לראש "המוסד" ומנכ"ל משרד החוץ. הצוות יצא לדרך והחל לבשל את עסקאות מכירת הנשק לאיראן.

נמרודי סיכם עם משרד הביטחון שהוא ירכוש ממנו את הנשק כאיש עסקים פרטי. הרווח שלו מהעסקה יהיה הפער, בין מחיר הרכישה למחיר המכירה לאיראנים. כספי המכירה הופקדו בחשבון בנק שנקרא "טראנסאיגל". החשבון נוהל בבנק השוויצרי קרדיט סוויס.

הצוות של נמרודי היה מעורב בארבע עסקאות נשק. הראשונה החלה באפריל 1985 והאחרונה הסתיימה בחודש נובמבר אותה שנה. במסגרת העסקה הראשונה שכונתה "קוסמוס", תוכנן למכור לאיראנים נשק ותחמושת. העסקה לא יצאה לפועל.

בעסקאות השנייה והשלישית שכונו, "קפוצ'ינו" ו"קפוצ'ינו 2" נמכרו לאיראן  טילי טאו. בעסקה הרביעית סוכם על מכירת 80 טילי טאו משופרים. כאשר הגיע המשלוח לאיראן התברר ללקוח, שהטילים לא משופרים אלא מיושנים. העסקה התפוצצה וגרמה לנזק בלתי הפיך לאמון שנרקם בין הצדדים.  

בשלב הזה, נכנסה ארה"ב לתמונה. הקונגרס אסר בחוק למכור נשק לאיראן. פיתוח הטילים מומן גם ממענקים של ארה"ב, שלה זכות וטו על המכירה. חרף הרצון העז והלחץ הציבורי לעשות כל שניתן לשחרור בני הערובה החטופים בלבנון, הקונגרס לא חזר בו מהאמברגו שהוטל על איראן.

ג'ון פוינדקסטר היועץ לביטחון לאומי ועוזרו אוליבר נורת' חשבו אחרת מהקונגרס. הם רצו לגרום נחת לנשיא רייגן. תוך עקיפה בוטה של החלטת הקונגרס, החלו לנהל מגעים חשאיים לשחרור בני הערובה, בתמורה למכירת נשק מתוצרת ארה"ב לאיראנים. הם ידעו על עסקאות הנשק שנרקמו בין צוות נמרודי לאיראנים, באישור הקבינט הישראלי, ואישרו את ביצוען. המאמצים נשאו פרי. בתיווכה של ישראל, שוחרר באוגוסט 1985 הכומר האמריקאי החטוף בנג'מין וויר.

בנובמבר 1985 ציפו האמריקאים לשחרור נוסף של בני הערובה בתמורה למכירת טילי הוק לאיראנים. במהלך 1986, לאחר פיצוץ העסקה בנוגע לטילים הלא משופרים, המשיך אוליבר נורת' לבצע עסקאות נשק וחלקי חילוף עם האיראנים. לימים התברר, שנורת' השתמש בכספים שהתקבלו מהעסקאות עם האיראנים, למימון קבוצת מורדים בניקרגואה שכונו "הקונטראס". קבוצות אלו התנגדו למשטר הסנדיניסטי, ששלט אז בניקרגואה.

ארה"ב האשימה באותם ימים את המשטר הסנדיניסטי, שהוא נתמך על ידי קובה וברית המועצות וכי הוא תומך בקבוצת מורדים קומוניסטים, שניסו להפיל את המשטר באל סלבדור, שנתמך על ידי ארה"ב. ה CIA אימן את מורדי "הקונטראס" ואוליבר נורת' רכש עבורם כלי נשק מכספי העסקאות עם איראן.  

כל הסיפור עם "הקונטראס" התפוצץ לאמריקאים בפרצוף בנובמבר 1986. העיתון הלבנוני א- שארע, פרסם ידיעה, שארה"ב מוכרת נשק לאיראן בתמורה לשחרור בני ערובה. מספר שבועות לאחר מכן נודע, שהופל מטוס בניקרגואה, שהכיל משלוחי נשק לקונטראס. הניצול היחיד בהתרסקות סיפר לשוביו, שהוא נשלח למשימה על ידי ה CIA.

הנשיא רייגן לא עמד בלחץ הציבורי לחשוף את השערורייה שרבצה לפתחו. בהוראתו הוקמה ועדת חקירה לבירור הפרשה. הקונגרס והסנט חקרו גם הם. שמה של ישראל שורבב גם הוא לפרשה. ישראל נדרשה לחשוף בפני האמריקאים את מעורבותה בעסקאות עם איראן. בישראל הוקם צוות היגוי שאסף חומרים ועדויות והגיש דוח מפורט. ישראל הרשמית אישרה את העובדה שהייתה לה מעורבות בעסקאות הנשק, אך ללא שום קשר למורדי "הקונטראס".

צוות ההיגוי הישראלי בראשות האלוף רפאל ורדי העלה חשד, שמשרד הביטחון לא קיבל מנמרודי את כל התמורה הכספית, בסך כ-2 מיליון דולר, בגין רכישת הנשק ומכירתו לאיראנים. הדוח הועבר לפרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש. באמצעות פרקליט מחוז ירושלים דאז, עוזי חסון ז"ל, נדרש צוות החקירה שהוקם אד הוק, לחקור את החשד המיוחס לנמרודי.

החקירה הייתה כל כך סודית וממודרת, שרק המפכ"ל, ראש אגף חקירות, מפקד היחידה ואנו החוקרים, היינו שותפי סוד. אז לא היו הדלפות כמו היום. שמרנו על מידור מכל משמר. הצלחנו להטעות ולשטות בצלמים ובעיתונאים שעמדו דרך קבע, אל מול משרדי היחידה וציפו לצוד עוד סקופ. את התענוג הזה הם לא קבלו מאיתנו החוקרים. 

מי לא נחקר בפרשה? החל מראש הממשלה דאז שמעון פרס, עבור דרך כל ראשי מערכת הביטחון ומשרד החוץ ובעלי תפקידים בקהילת המודיעין. לאחר 8 חודשי חקירה, נחקר גם החשוד העיקרי, יעקב נמרודי.

לחקירה הגיע נמרודי מוכן ומזומן. לכל שאלה הייתה לו תשובה מוכנה ומגובה במסמכים. הוצגו בפנינו מסמכים מחשבון הבנק בשוויץ, שדרכו נוהלה ההתחשבנות הכספית, עם משרד הביטחון והלקוח האיראני. לא ניתן היה להתווכח עניינית עם הנתונים. לא הייתה לנו, החוקרים, אפשרות לאשש או להפריך את החשד, שמר נמרודי העלים מאתנו נתונים מתוך דפי החשבון בשוויץ. אילו רצינו לבדוק זאת רשמית לא ניתן היה לעשות זאת.

באותם ימים, הסודיות הבנקאית בשוויץ, הייתה לשם דבר. לא נמצאה כל דרך חוקית לפרוץ את חומת הסודיות הבנקאית ולבדוק עצמאית את חשבון הבנק של נמרודי.

בישיבת סכום של ממצאי החקירה שהתקיימה אצל פרקליטת המדינה דורית בייניש, הוצגו כל הראיות לכאורה, שנאספו בחקירה המתישה והממושכת. הצגנו את המגבלות שעמדו בפנינו בהקשר לחשיפת החשבון בשוויץ. מחוסר ברירה ולמגינת לבה של הפרקליטות, הוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות.

נמרודי, חגג כמובן על התוצאה הסופית של אותן חקירות, שהצילה אותה מכתב אישום. שבוע לאחר קבלת ההחלטה התראיין לערוץ 1 בטלוויזיה וסיפר את גירסתו. כך נודע לציבור הרחב על קיומה של פרשת "איראנגייט" ותוצאותיה. לפני כשנתיים פרסם נמרודי ספר מקיף בצירוף נספחים רבים אודות הפרשה. הספר נקרא "התקווה והמחדל".  של מי המחדל ולמי התקווה, שהציבור ישפוט.

תגובות