מאמרים אחרונים 
מאת: אורי שטרית
"מקור" זה לא רק מקור של חסידה. זה גם כינוי מקובל וידוע למקור מידע אנושי המופעל באופן קבוע ו/או חד פעמי על ידי, קצין מודיעין ברשות ממלכתית ואפילו על ידי עיתונאי חוקר.
חשיפתן המתוקשרת של ליאורה גלאט ברקוביץ' וענת קם כמקור מידע עיתונאי של כתבים מעיתון "הארץ", מטרידה מאד את מנוחתי המקצועית. כמי שהפעיל מקורות מידע כקצין מודיעין ברשויות ממלכתיות וככתב חוקר, לתקופה קצרה בעיתון "הארץ" לפני כ- 12 שנה, לא ברור לי כיצד מקורות רגישים מסוג זה "נשרפים" בראש חוצות ובכותרות ראשיות ודרמטיות בכל אמצעי התקשורת. יש כמה עקרונות וערכי יסוד שמאד ברורים לי ולאורם צריך לפעול ברגישות ובמקצועיות כאשר מפעילים מקורות, ולא משנה מהי זירת הפעילות אליה נשאבים המקור ומפעילו.
וליתר פירוט:
למקור מידע מניעים רבים ומגוונים לשתף פעולה עם מפעיליו. המניע יכול שיהיה אידיאולוגי, כספי, נקמני ואפילו הרפתקני. המניע של המקור חייב להילקח בחשבון על ידי מפעילו, אך אין לבסס רק על המניע את ההחלטה אם לפסול את המקור על הסף או להמשיך הפעלתו. ההחלטה על המשך הפעלה ראוי לה שתישען על איכות המידע ותרומתו לתחום הכיסוי, עליו מופקד המפעיל.
משעה שהתקבלה החלטה שהמקור מצדיק המשך הפעלתו, הוא יקבל כינוי מיוחד, כדי לחסות על זהותו האמיתית וכדי למדר את עובדת הפעלתו מפני אחרים, שלא אמורים להיות שותפי סוד. מקובל ואפילו מומלץ לבדוק את הרקורד של מקור מזדמן. הבדיקה כרוכה בשיתוף פעולה עם מפעילים מאותו תחום כיסוי בתוך הבית ומחוצה לו ברשויות מקבילות. במהלכה, נבדק הרקע האישי והמקצועי של המקור, על ידי מי הופעל בעבר ואיכות תוצריו.
גיוס מקורות, טיפוחם והפעלתם השוטפת אינו עסק לחובבנים. מפעיל מקורות הוא מקצוע הדורש יכולת אישית מוכחת, בגרות ובשלות אישית, לצורך עמידה אל מול מסכת לחצים תובענית במיוחד. המקצוע הזה לא נרכש בהתכתבות עם שלוחה של אוניברסיטה מחו"ל בתמורה לשכר לימוד. המדרשות של קהילת המודיעין ובתי הספר מטעם רשויות חקירה ממלכתיות אמונות על הכשרת המפעילים בתחומי הפעילות עליהן מופקדת כל רשות.
יתכן שיש בתוכנו עיתונאים פעילים שעברו הכשרה ממלכתית בהפעלת מקורות. את ניסיונם המצטבר יכול ויבקשו ליישם בתפקידם כתחקירנים. עם כל הכבוד ליומרה ולכוונות הטובות, מסופקני, אם מערכות העיתונים ערוכות לספק תשתית ראויה להפעלת מקורות לפי תורות הפעלה מקובלות וידועות לעוסקים במלאכה זו.
עולם העיתונות רווי תחרות אגרסיבית הדוחפת את העורכים והמוציאים לאור למקד מאמצים במכירה והפצה. הפעלת מקור איכותי, כרוכה בהוצאות ניכרות, שתמורתן העתידית לא ניתנת לחיזוי מבחינת כמותית וערכית. לעורכים שלי בעיתון "הארץ", ואני מניח שגם בעיתונים אחרים, אין ולא היה את אורך הנשימה והכיסים העמוקים, לשלם לכתב חוקר את משכורתו החודשית ולקבל כתבת תחקיר אחת לרבעון. "ידיעות אחרונות" הוא אולי העיתון היחיד החריג לטובה שאינו מעיד על הכלל. העורכים מבינים את סד הלחצים והדילמות בהם שבוי הכתב החוקר. עם זאת, הם נאלצים להיכנע לתכתיבי השוק ולשורה התחתונה של כל מאזן כספי.
העיתונים נסמכים בעיקר על מקורות מזדמנים שלהם אינטרס מובהק להוציא לאור את המידע המוכמן האצור ברשותם. הפעלה שיטתית וממושכת של מקור מידע ראוי וייחודי, לא קיימת על סדר יומה של העיתונות. כאשר אלו הם הפנים של העיתונות, בנישה המיוחדת של כתבות תחקיר שבאו לעולם מתוך הרחם של מקורות מידע, כדוגמת ליאורה גלאט ברקוביץ' וענת קם, אני לא מופתע מהתוצאה המעליבה והמבזה שבה הן סיימו את תפקידן, במישור הציבורי והאישי.
אם נכונות הטענות העולות מכתב התביעה שהגישה גלאט ברקוביץ' כנגד העיתונאי ברוך קרא, לעניין התנהלותו, שתרמה לגישתה, לחשיפת זהותה כמקור, אז העיתונות החוקרת בצרות. איזה מקור פוטנציאלי יעלה בדעתו לשתף עיתונאי במידע רגיש במיוחד אם חרב החשיפה של זהותו על כל ההשלכות האישיות והמקצועיות הכרוכות בכך, מתהפכת מעל לראשו ומאיימת לנתק אותו מצווארו. שלא לדבר על מה שקרה לענת קם. איך יתכן שמקור מידע מגיע למצב שהוא עומד למשפט בגין ריגול חמור לאחר שיצר קשר עם עיתונאי. לאן הגענו?
אני ער לעובדה שיש מקורות מידע מתוחכמים ומנוסים, שיודעים לבחור את העיתונאי והעיתון המתאימים לפרסום החומרים שברשותם. אותם מקורות מקצועיים עוקבים אחר דרך עבודתו של העיתונאי, לומדים את הלכותיו ובוחרים את המתאים ביותר לצרכים שלהם. המקור המקצועי הופך למפעילו של העיתונאי הרעב למגע עם חומר רגיש ומרגש.
גלאט ברקוביץ' וקם לא שייכות לזן של מקורות מקצועיים. את העיתונאים קרא ובלאו הן בחרו, לפי תחום הכיסוי. בתמימותן נטו להאמין, שמדובר בעיתונאים שידעו לשמור עליהן מכל חשיפה. במבחן התוצאה, התמימות הייתה בעוכריהן וחרצה את גורלן.
לא ברור לי מה הניע את אורי בלאו ל"הדביק" לכתבה מסמך שמסרה לו ענת קם . מדוע לא הסתפק בכתבה שאינה מעוטרת במסמכים. מה הוא רצה להוכיח, שלו יש את מה שעמיתיו היו כמהים להשיג. לטעמי, אגו מנופח הנזרק לתוך זירה תחרותית גועשת משבש את שיקול הדעת הנדרש וגובה את המחיר הבלתי הפיך מהמקור והפעם גם מהעיתונאי. להערכתי, מרגע שמסמך אחד שמסרה ענת קם לבלאו התפרסם, היא החלה לחשב את קיצה לאחור. הקץ הגיע והושיב אותה על ספסל הנאשמים.
כיצד אני הייתי נוהג אם הייתי נקלע לאותה סיטואציה של העיתונאים, ברוך קרא ואורי בלאו? בדיוק כמו שנהגתי בתקופה הקצרה כעיתונאי ובתקופה יותר ממושכת כמפעיל מקורות בשירות הציבורי.
מרגע שנוצר מגע עם מקור ביוזמת עיתונאי או ביוזמת המקור, כל "פרוטוקול התקשורת", חייב להשתנות לטובת ערוצים חלופיים. את הנייד הקבוע של העיתונאי, יחליף מכשיר מסוג טוקמן. אין שליחת מסמכים בפקס או בדואר אלקטרוני. בוחרים נקודת מפגש ניטראלית שאינה הסביבה הקבועה והמוכרת של המקור והעיתונאי. לפני הגעה לנקודת מפגש, סורקים את הנוכחים לאיתור פרצופים מוכרים. אין סיבה לחשוף את זהות המקור בפני העורך.
אסור בתכלית האיסור לשתף במסגרת "פול" עיתונאים אחרים במידע ובמסמכים שמסר המקור. על העיתונאי להפעיל מערכת של בלמים ואיזונים בבואו להתמודד עם הדילמה הקלאסית של יצר הפרסום לעומת הגנה על המקור. אסור להקריב את המקור על מזבח הפרסום. אם מתברר שהפרסום עלול לחשוף את המקור ולגרום לו נזק כפי שנגרם לגלאט ברקוביץ' וקם, אז מוותרים. התמורה הטובה יותר תגיע בעתיד.
את זה אני אומר על סמך ניסיון מוכח. ויתרתי על פרסום כדי למנוע חשיפת מקור ובהמשך, קבלתי ממנו בתמורה חומרים הרבה יותר מרגשים ומיוחדים שזכו להד ציבורי. ושוב אני חוזר על עמדתי העקרונית כפי שבאה לביטוי בכותרת מאמר זה: הפעלת מקורות היא עסק למקצוענים, בוגרים, בשלים ומנוסים, עם אגו צנוע וחוש אחריות אישי וציבורי. יש עיתונאים מעטים שניחנו בתכונות אלו, אך כמה חבל שהם מעטים.