מאמרים אחרונים 
האדמה רעדה ולא מהשבר הסורי אפריקני. הפעם היה זה תורו של דוח זיילר להרעיד אותנו. הוועדה בראשה עמד השופט לשעבר ורדי זיילר, חקרה במשך חודשים את מסכת הקשרים המושחתת כלשון הדוח, בין קציני משטרה בכירים למשפחת פריניאן. עיקרי הדוח המקיף, לא כל כך עניינו את כלי התקשורת והציבור. כמו תמיד במעמדים דומים, פרק המסקנות האישיות הוא שמעניין ומסקרן. אודותיו כולנו רוצים לשמוע קודם.
ההקדמות, המבוא לדוח, הפרוצדורה, המנדט שקיבלה הוועדה באמת לא מעניין. כולם רוצים דם. הציבור רוצה את הראשים על מגש. עונת הצייד של מנהיגנו ומפקדנו, הפכה לתור הזהב של התקופה. לציבור נמאס. הסיסמא של אז "מושחתים נמאסתם" זוכה לעדנה מחודשת.
בית הדין של הציבור, באמצעות שליחיו בתקשורת ובוועדות חקירה, מכוון ויורה בראש הארגון. לא נמוך מזה. זה התחיל עם אלוף פיקוד, ירד למפקד עוצבה, עלה לרמטכ"ל והמשיך באותו קו למפכ"ל המשטרה.
אם מפכ"ל משטרה נאלץ לעזוב את תפקידו בגלל שוועדת חקירה מייחסת לו אי אמירת אמת, אנחנו כחברה, באמת בצרות. אם קצינים בכירים במשטרה מורדים בדרגה ומודחים על רקע התנהלות עקומה ופסולה במגעים שלהם עם עבריינים, מה יש למדינה ולמשטרה, שגידלה קצינים אלו להגיד להגנתן? לא הרבה.
התירוץ הדחוק חוזר על עצמו כמנטרה משעממת. "זה מקרה בודד. אסור לעשות הכללות גורפות. אלו עשבים שוטים. לא כל המשטרה מושחתת..." הכל אולי נכון ואולי אפילו צודק. את האזרח הקטן זה לא מעניין. המשטרה נשענת על האמון של האזרח. בלעדיו אין לה זכות קיום. האמון הזה נמחק מזמן, לא במכה אחת אלא בהדרגה. לאורך שנים.
יחסי משטרה קהילה זה כמו רומן מתמשך. עליות וירידות. פעם טוב ופעם רע. פעם בטוח ופעם מופקר. פעם בגידה ופעם חזרה למוטב. כך מרגיש הציבור ברומן שלו עם המשטרה. אין ביטחון. אין שירות בסיסי לאזרח, אין מי שיגן על הרכוש והנפש. נגנב לך רכב, אתה מזמן לא מצפה שהמשטרה תחקור ותמצא את הגנב. התלונה היא עוד חתיכת נייר לצורך הגשת תביעה כנגד חברת ביטוח.
משפחות פשע מחסלות אזרחים תמימים שעברו במקרה בקו הירי. קוראים לזה בעגה המשטרתית טעות בזיהוי. בתור יחצנית של עצמה, המשטרה עושה עבודה לא רעה. אחרי כל תפיסה של גרם חשיש, עושים מסיבת עיתונאים. לכל מיקרופון שנדחף, יש שוטר שחורץ את לשונו ומקשקש. ומה איתנו? מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו כאזרחים?
לקריאת מאמרים נוספים בנושא לחץ כאן: מידע עסקי
מיגנו את הבתים כמו מבצר. הפכנו למומחים בתחום מערכות אבטחה אלקטרוניות. המכונית כמעט מבוצרת מרוב הגנות. למשקים החקלאיים שלנו פורצים כל לילה וגונבים עדרים ותוצרת חקלאית. התלונות שלנו למשטרה הפכו מזמן לתלונות סרק. אין התייחסות. הקמנו משטרות פרטיות ששומרות על היישובים לאורך הגבולות. אם כבר ירינו על פולש שסיכן את חיינו, הועמדנו לדין באשמת הריגה. טוב שלא על רצח.
עם כזאת חבילה מעיקה ומטרידה, לפי כל אמת מידה נורמטיבית, מה מצפים מאתנו, שאחרי ממצאי ועדת זיילר, נישאר שאננים, מתחשבים ומתונים ונסתפק באמירה חסרת החוליות, "לא נורא. זה מקרה חריג. זה כמה קצינים במחוז נידח כמו מחוז הדרום..." לא ולא.
אילו הייתה לנו משטרה שמתפקדת כמו שנדרש ומצופה ממנה, שמגנה עלינו, שנלחמת בהצלחה בארגוני הפשיעה, שמורידה את מפלס תאונות הדרכים, שמסיירת בשכונות, שמספקת תחושה שאנו לא לבד, אפשר היה להתנחם בעובדה, שמדובר באירוע מקומי וחריג.
אבל זה לא המקרה היחיד. דומים לו כבר התרחשו בעבר ופורסמו. מידע הודלף לבעלי מועדוני הימורים לפני פשיטות. כספים שנתפסו בצו בית משפט והוחרמו, נגנבו על ידי שוטרים. הכסף הגדול של העבריינים מסנוור את השוטר הקטן, שלא עומד בפיתוי. קונים אותו בזול.
כשהמשטרה רוצה לעשות עבודה טובה היא בהחלט יודעת. תלוי מי הלקוח. אם זה האזרח הקטן, שיחכה. אין בשבילו תקציב. אין ניידת פנויה. אין רגישות למצוקה. הילד שלך נעלם כמה שעות, אומרים לך תחזור בעוד 48 שעות. זה הנוהל. אבל, כאשר הלקוח הוא המדינה, המשטרה יוצאת מגדרה להשביע את רצונו של הלקוח השבע והמדושן הזה.
ברגישות ובנחישות, זוכרים את הסיסמא המדליקה הזאת? המדינה הזמינה פינוי של מתיישבים. המשטרה ישבה חודשים והכינה עבודת מטה. עשו סימולציות, תרגלו על מודלים, הוציאו שוטרים מבתי הספר לטובת תגבור המערכים הצפופים באזורים שיועדו לפינוי. לובשי המדים הכחולים המאובקים והמיוזעים הצטלמו היטב. השוטרים פתאום ידעו לדבר בנימוס וברגישות. איפה הסגנון הזה כאשר צריך אותו בחדר חקירות, בניידת הסיור ובמשטרת ההגירה?
בת שמונה 10/01/2011 14:57
משה 21/06/2009 17:01